מי שאינו מבין ש"עולם כמנהגו נוהג", שתפילה שהקב"ה יחרוג ממנהג עולמו לטובת המתפלל היא אווילית ומחוצפת, לא התפלל מימיו תפילה של אדם מאמין אלא של אדם הסוגד לאליליו — ישעיה ליבוביץ, על התפילה.
הגדרה פשוטה לתפילה היא ניסיון אישי להתחבר למשהו שהוא גדול מאיתנו, היום מה שמייצג תפילה עבור יהודי זה "לבוא לבית כנסת", שבדרך כלל נתרם על ידי נדבן כזה או אחר, בו קיימים חוקים ברורים וקשוחים, התפילה מנוהלת ויש מעמדות ותפקידים. תקופת הקורונה האיצה שינויים בתחומי חיים רבים ש"מומצאים מחדש", כבר למדנו שיותר אנשים עובדים מהבית, מתברר שבמקביל פחות אנשים "הולכים לבית הכנסת" ויותר אנשים פשוט מתפללים, לבד, עם שכנים בבניין, בשכונה, עם אנשים מעדות אחרות,- מה שקיבל את הכינוי "מנייני החצרות", במקום להגיע לבית כנסת גדול ומפואר, מתפללים באופן ספונטני ויצירתי ביחד, העוגן הרוחני הופך להיות פחות ממוסד והררכי ויותר ספונטני ואמיתי, האם ייתכן שאנו עדים לאבולוציה ולאימוץ דרך תפילה חדשה, במובן מסוים חזרה לדרך בה נראתה התפילה בעבר לפני שהפכה להיות ממוסדת. כמו בחברות רבות בהן מדברים על היום שאחרי הקורונה ומחפשים דרך חדשה שתשלב עבודה מהבית ומהמשרד.
אנו עדים לעירוב קהילות אשכנזיות וספרדיות", "אימהות שמתפללות כשוות עם בני הבית הגברים", ובשני המקרים המתפללים מעידים שהם נהנים מכך. האם לכובד 73 שנות עצמאות, תאיץ הקורונה מעבר לדרך תפילה חדשה, על חשבון מוסד בתי הכנסת?
השלב הראשון היה תפילות יחיד כמו תפילת חנה אמו של שמואל הנביא, השלב השני היה מוסד בשליטת הכוהנים שבו תפקיד הציבור היה לשלם את מס חצי השקל ולהביא קורבנות לירושלים שלוש פעמים בשנה. השלב השלישי הגיע בזכות (סליחה על המילה בזכות, אבל אחרת זה לא היה קורה) חורבן בית שני ורבי יוחנן בן זכאי שהמציא עבורנו את התפילה בבתי הכנסת בקהילה, כתחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש, לאט ובטוח המוסד החדש תפס תאוצה, כתבו לנו תפילות ונוצרו מנהגים כיצד להתפלל, הציבור היהודי דבק במנגנון התפילה בבית הכנסת ובכל פעם שקמה אופוזיציה לדרך התפילה הממוסדת כמו החסידות או נביא (השקר) שבתאי צבי, ההנהגה הרבנית נעמדה על רגליה האחוריות ונלחמה.
אצל אחינו הנוצרים, יש את הקתולים שעבורם התפילה היא "לבוא לכנסיה" לעומתם הפרוטסטנטים אימצו את "המקדש שבלב", כל אחד, בכל מקום יכול להתפלל בדרך שנראית לו, ללא צורך בכללי טקס ובמקום ספציפי לערוך את הטקס.
היום כאשר התרומות פחתו והקהילות מוצאות אלטרנטיבה חברתית יצירתית לתפילה, אולי תגיע מהפכה כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה בזכות הנשים: שלא הוטלה עליהן חובה מלמעלה למטה להתפלל, מוצאות את עצמן לא נספרות במתווה התפילות, לומדות להנות מהתפילה המשפחתית ביחד עם הגברים" וממציאות דרך חדשה לענות על צורך ספונטני שמגיע מלמטה למעלה, דרך שאינה כפופה לממסד, לחוקים ולמגבלות, מבטלת הפרדה בין עדות ומינים, מעמדות ותפקידים.
משברים מאיצים תהליכי שינוי והעם היהודי השכיל תמיד להפוך משבר להישג רוחני חדש:
- מהעבדות במצרים- לתורה של משה.
- מחורבן בית המקדש הראשון- תהליך גיבוש המקרא אותו אנו מכירים היום.
- מחורבן בית המקדש השני- מעבר לתפילות בקהילה בבתי הכנסת.
- מעליית הנצרות ורדיפת היהודים – המשנה והתלמוד הירושלמי והבבלי.
- מגירוש ספרד – שולחן ערוך של רבי יוסף קארו והמפה של רבי משה איסרליש.
- מהשואה- הקמת המדינה.
- והיום אחרי שהמדינה התבססה, האם הקורונה תאיץ את התהליך שבו אנו מגדירים את דרך האמונה והתפילה ובמקום ל"ללכת לבית הכנסת" נחזור לביטוי אישי ולא ממוסד.
סיפור תשובתו של הציף האינדיאני:
המפקח שואל: "מדוע אינכם רוצים בתי ספר?"
הצ'יף משיב: "הם ילמדו אותנו להקים כנסיות"
המפקח מקשה: "אתם לא רוצים כנסיות
הצ'יף משיב: "לא איננו רוצים, הן תלמדנה אותנו לריב על אלוהים, איננו רוצים ללמוד את זה, אנחנו רבים לפעמים עם אנשים על דברים המצויים על האדמה, אבל אף פעם איננו רבים על אלוהים."
סולטאן אל אטרש: הדרוזי שדבריו סייעו לאחד את העדות בסוריה בשנות העשרים (היה בקשר עם אבא חושי) "הדת לאל, האומה לכל".
הברכה בכניסה לאוראקל בדלפי: "דע את עצמך".
ידיעה היא הבנה פנימית המושגת על ידי האדם בעצמו, מידע הוא ידע חיצוני שאדם רוכש מבחוץ, התובנה של כל אחד מאיתנו מסיטואציות שונות משתנה עבור כל אחד בהתאם לעולם ההבנה הפנימי והתובנות שלו על החיים אותן הוא בונה לעצמו בעצמו לאורך חייו.
זראתוסטרה צועק לתושבי העיר כשיצא מהבידוד במערה, משפט קשה: אלהים מת. כוונתו: האחריות להבין היא שלנו, ולא של מישהו אחר שיגיד לנו כיצד לחשוב. (תודה לעמי כהנא).
אפשר להתווכח ולריב על הדרך הנכונה להתפלל אך במקום זאת אפשר פשוט לאמץ את הכלל: דרך ארץ קדמה לתורה!, או במילים שנתן הסופר ניקוס קזנצקיס בפיו של זורבה היווני: "מתי תיפתחנה זרועותינו לחבק את הכול – את האבנים, את הגשם, את הפרחים, ואת בני־האדם?"
נסיים עם פאולוס בכיר תלמידי ישוע הוא שמעון בר יונה הדייג היהודי מהכנרת, שהשיג על פי הנצרות את התבונה הדתית המרבית, אך קובע שהאהבה עדיפה, כך הוא כותב באיגרת לקורינתים (י"ג 1-2): "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחשת הומה או כמצלתים רועשים. אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס".
והשירים:
עפרה חזה בשיר "תפילה", ב"זהו זה" הדור הישן 1982 מילים: בצלאל אלוני, לחן: הנרי ברטר: https://www.youtube.com/watch?v=fUx-WYRCA0Y
אברהם טל מלחין ושר את מילותיו של שמעון בר יונה: "אם בלשונות" הגרסה עם המילים: https://www.youtube.com/watch?v=XhYTjKxlkQM
חתימה טובה וחזרה מהירה לשגרה מבורכת