בגיל 34 פורץ ממוטי המר (משורר שנותר די אלמוני) חיפאי שבזמן אירועי ואדי סאליב, בחיפה ביולי 1959 היה ילד בן 10, שיר הכולל את המילים "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
אירועי ואדי סאליב בקצרה: ואדי סאליב (על שם ציורי צלב שהתגלו במערות במקום) שכונה אליה התרחבה האוכלוסייה המוסלמית בחיפה בתהליך היציאה מהחומות של העיר באמצע המאה ה 19, הבתים הריקים של הערבים שעזבו/גורשו (לא נכנס לזה כאן) ב 1948 שמשו באופן טבעי את העולים החדשים רובם ממרוקו, שלא נהנו מרמת חיים גבוהה (כמו רבים אחרים בתקופה זו). בתחילת יולי 1959 תגרה בבית קפה "רוזולויו" שבעליו מזמין שוטרים מתפתחת לאירוע ירי בעקיבא אלקריף, השמועות שנפוצו באוויר הובילו לגל מהומות בחיפה שנסתיים בוועדת חקירה ממשלתית בראשות השופט משה עציוני שקבעה: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו". בשנת 1962 ננטשה השכונה לטובת דיור חלופי, והיום מתחילים ניצוצות שיקום שעוד מוקדם לדעת לאן יובילו.
נתן אלתרמן בטור השביעי כותב מאמר בשם: "לצמצום הבעיה ולהחשת הפתרון". עיתון דבר, 28 באוגוסט 1959, "מציאת הפתרון הוא לא רק כורח של צדק סוציאלי אלא פועל יוצא מקיומה של המדינה. ישראל חייבת לדאוג לבניה שבתוכה לא פחות משהיא דואגת לבניה החייבים לעלות אליה".
המהומות שככו, אלקריץ (שנותר משותק) קיבל פיצוי מהמשטרה. הנושא המשיך ללוות את החברה הישראלית ובא לידי ביטוי (בין היתר) בפעילויות "הפנתרים השחורים" ובמהפך הפוליטי ב 1977.
המר צוטט כאומר: "הייתי עד לאירועים קשים כל הזמן, אך הביטויים העדתיים החרידו אותי יותר מכל מראות הפשע שראיתי שם. החומרים האלה של ילדותי ובחרותי הניבו את השיר 'רקמה אנושית אחת'. רציתי לתת ערך לחיי כל אדם, ללא כל קשר למוצאו, לדתו, לעדתו או לארצו".
ב-1983 הוא מוציא את השיר שלא זוכה להצלחה, גם בגרסה של חוה אלברשטיין שהתלהבה מהשיר והוסיפה אותו ב-1988 לאלבומה "הצורך במילה, הצורך בשתיקה" נקטל השיר על ידי הביקורת. למזלנו הציבור הצביע ברגלים או יותר נכון באוזניים, המילים מתארות את הקשר שמאחד אותנו, קשר שאנו לא חייבים לרצות או לאהוב אבל קשר שהוא קיים וחלילה לו מלהינתק. לצערנו את אותו קשר מיוחד, אותה הרגשה חמימה בבטן אנו מרגישים בעיקר ברגעי משבר, איום חיצוני צבאי או כמו היום במשבר הקורונה. בתקופות כאלה הופכות מילים כמו ערבות הדדית ממליצות לדרך חיים והן ניצוץ של אור בתקופה בה יש ביננו הפוגעים באחדות, שהיא לטעמנו בסיס קיומנו כאן!
- "כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה"
- "אם נדע איך להרגיע, את האיבה, אם רק נדע אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו על אף עלבוננו, לומר סליחה אם נדע להתחיל מהתחלה"
מחקרים רבים מראים שכולנו חלק מהוויה אחת, פגיעה באחר היא פגיעה בעצמי (קצת מיסטיקה/מודעות אבל לא נחפור בנושא).
ולמוסיקה:
אברהם טל ויונתן רזאל שרים בכיכר: https://www.youtube.com/watch?v=lCIix2aSo9Q
ריף כהן ועטר מיינר בפרויקט החדש והמדהים!!!! צו השעה של חידוש שירים וותיקים: https://www.youtube.com/watch?v=Kn0HAMtBTRg
הביצוע של היוצר מוטי המר עם יוני רכטר, גרסה עם מילים כמו שאנו אוהבים. https://www.youtube.com/watch?v=6l5AEqjICes
רצינו להראות איך אירוע קשה שהיה חלק מתקופה קשה, עבר! רובנו כלל לא זוכרים אותו, כמובן שעדיין יש מתחים אבל הם כמו שאוהבים להגיד היום "בעצימות נמוכה", מספיק לראות את אחוז הנישואין של אנשים שאינם מאותה עדה על מנת לראות שאנחנו במקום אחר לגמרי!
ואפילו יצא מזה שיר שמלמד אותנו שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, אנחנו חייבים להפנים (גם בשגרה) שהנסיבות המיוחדות של חיינו הופכות אותנו לתלויים זה בזה. גם הקורונה כמו אתגרים אחרים שעמדנו בהם יחדיו תעלם, בוקר אחד היא פשוט לא תהיה שם.
שבת טובה וגמר חתימה טובה וכמו שנאמר דווקא לקראת יום הכיפורים וחשבון הנפש שמומלץ לערוך אחת לשנה (לפחות) "דרך ארץ קדמה לתורה", מה שבין אדם לחברו בא לפני כל היתר!!.