השבוע לכבוד יום הזיכרון ויום העצמאות, בחרנו להביא שני סיפורים הקשורים לחידוש ההתיישבות של העם היהודי בארצו, סיפורים שיש בהם מסר מהותי לטעמנו לעצם קיומנו כאן, אך משום מה לא נמצאים בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
סיפורו של אליעזר גרינבוים בנו של יצחק גרינבוים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל, שבמקום לעלות לארץ עם משפחתו, בחר להילחם בספרד כנגד הפשיסטים, הוסגר על ידי הצרפתים לגרמנים, שימש כקאפו חלק מהמלחמה, ומצא את מותו בהגנה על קיבוץ רמת רחל ב 1948. למה דווקא הסיפור שלו?
הוא קשור לשני החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת
– חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950.
– חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950.
הכוונה במילה עוזריהם היא ליהודים שסייעו למערכת הנאצית.
תחשבו כמה קשה היה לניצול שואה שמתחיל את חייו שוב בארץ ישראל שמזהה פתאום, באוטובוס, במכולת, בקונצרט, יהודי שהיה קאפו שלו במחנה ריכוז,,, העם היהודי הוכיח שהוא יכול להתגבר על כל אתגר! 40 משפטים נערכו במדינה לאנשים אלו.
אותו אליעזר (אצ'ה) גרינבוים (27 בנובמבר 1908, ורשה – 22 במאי 1948, רמת רחל) שהיה פעיל קומוניסטי עוד בוורשה, לאחר שהוא מגיע לארץ, מבקש להתגייס להגנה, אך נתקל בסירוב בשל עברו כקאפו. יום לאחר הקמת המדינה וחובת הגיוס הכללית, הוא מתגייס למשמר העם. מצורף לכוח שנשלח לתגבר את מגיני קיבוץ רמת רחל, בזכות עברו הצבאי במלחמת האזרחים בספרד, הוא מוצב כמקלען אך בדרך לקיבוץ, נפצע מרסיס פגז שפגע במשוריין בו נסע הכוח. הוא נמלט מהמשוריין תופס מחסה, ממנו הוא ממשיך לירות בעודו מדמם. כשניתנה פקודה לסגת, הוא זוחל אחורה, ולפי הגרסה הרשמית כאשר הוא מרים את הראש הוא סופג כדור ונהרג, ב-22 במאי.
לסיפור הזה גרסה, לפיה גרינבוים נורה בגבו על ידי אחד מלוחמינו כנקמה על היותו קאפו. דמותו מהווה מוקד למחלוקת היסטורית ואידאולוגית חריפה. חלק רואים בו גיבור, שהתנהגותו הקשה כלפי האסירים במחנות נועדה לסייע להם להימלט מעונשים חמורים, וחלק רואים בו קאפו אכזר ומשתף פעולה עם המשטר הנאצי. התייחסות שהגיעה בעיקר מצד ניצולים שהכירוהו במחנות, ומיהודים חרדים, שהשתמשו בסיפור על מנת לתקוף את הציונות. אליעזר גרינבוים היה אנטי ציוני, אך אביו היה ממנהיגיו וכיהן כשר הפנים הראשון של מדינת ישראל.
בדרך האמצע יש הגורסים כי לא ניתן להעריך מוסרית ושיפוטית את מעשיו של אדם, הנעשים בתקופה ובתנאים חריגים במיוחד.
סיפורו של אהרון הרשלר, נורה ביום הראשון של שנת 1873 על ידי ערבים שפרצו לביתו בשכונת "משכנות שאננים", מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.
אהרון ואשתו הדסה וינשטיין, הצטרפו לגל הראשון של משפחות שעברו לגור בשכונה החדשה שהוקמה על ידי משה מונטיפיורי מחוץ לחומות העיר, למרות הפחד והסכנה לגור מחוץ לחומה.
אהרון למד תורה, אך במקביל נמנה על שומרי השכונה.
שנת 1872 הייתה שנה ברוכה בגשמים, בורות המים בחצרות הבתים התמלאו והיהודים בירושלים לא קנו מים משכניהם הערבים מכפר סילוואן. הערבים, שאיבדו חלק מפרנסתם, החלו לפשוט על בתי היהודים, בחצות ליל יום רביעי ה- 31 בדצמבר שנת 1872, פרצו לבית משפחת הרשלר. אהרון הצליח להבריח אותם ואף החל לרדוף אחריהם, הם ירו, ו-12 קליעים פגעו בגופו. אהרון נפטר יומיים לאחר מכן. הוא נקבר בבית העלמין הישן שבהר הזיתים.
ישנם לא מעט אנשים שמצאו את מותם לפני שנת 1873 במסגרת המאבקים בין הציבור היהודי לציבור הערבי בארץ במאה ה-19. אחד מהם הוא סבו של יואל משה סלומון (זה מהשיר שעוד נגיע אליו), הרב שלמה זלמן צורף, ממחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית המאה ה-19 שנרצח בחרב על ידי ערבי במסגרת סכסוך על בית הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים. אהרון הרשלר נחשב להרוג הראשון ממנו התחילו לספור את רשימת האנשים שמצאו את מותם על הגנת המדינה.
והשירים:
אי אפשר בלי מגש הכסף, שיר שנתן אלתרמן מפרסם במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" כבר ב-19 בדצמבר 1947.
אלתרמן מעביר בשיר את עיקרו של הרעיון הציוני.
בשיר חמישה בתים המתארים באופן ציורי וברור את מצבה של האומה בשלב זה של חייה ואת הציפיות לעתיד.
בבית הראשון מתואר המצב החדש בארץ, שמתאפיין לכאורה בשקט: "והארץ תשקוט", ניתן להבין שיש תקוה ליצירת תנאי שלום ומחיה רגועים, לאחר התקופה הסוערת של המלחמה בין היהודים לערביי הארץ שהגיעה לשיאה לאחר ה 29 לנובמבר.
מצבה של האומה בשלב זה מוגדר במילים הכי ברורות והכי מובנות:
"קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת… לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי."
בבית השני אלתרמן מכין אותנו להקמת המדינה שתגיע רק במאי
"הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן …"
השמחה המהולה בחשש: "עוטה חג ואימה”. "אל מול" פני האומה החוגגת והחרדה, מציב אלתרמן, אישה ואיש צעירים, "נַעֲרָה וָנַעַר וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה", לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם … וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים…דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ".
צעירים שקטי מבע עם רמז לגבי האפשרות למותם "וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים."
הדמויות הצעירות והחמושות שנותנות את חייהן לאומה, אינן מוכרות לאומה; "אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם,וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם?" אי ההיכרות מתחלפת ברגש פליאה עמוק – "קסם" וצער על קורבנם "דמע", שתי הדמויות עונות בשלווה כי הן "מגש הכסף", הם הכלי שעל גבו התבססה הריבונות העברית בארץ "וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים
המילים: "והשאר יסופר בתולדות ישראל” מעגנות את מאורעות תש"ח ב"רצף של היסטוריה יהודית שהייתה וכזו שעוד תבוא".
מדהים לדעת שנתן אלתרמן כתב את השיר לפני המלחמה… כנבואה המגשימה את עצמה, במילים מגש הכסף אלתרמן מתכתב עם נאומו של חיים ויצמן, אז ראש ההסתדרות הציונית בוועידה הארצית של המגבית המאוחדת באטלנטיק סיטי : "שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף… תכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי"
במקור"no state has been handed to us on a silver platter" :
בביצוע הקלאסי של יהורם גאון, כולל מילים https://www.youtube.com/watch?v=0R9UnYE3Shw
ד"ר יצחק נוי (מומלץ כל שבת בבוקר) בתכנית על השיר
https://www.youtube.com/watch?v=tNQNwAC7RoI
ובאווירה קלילה יותר לקראת יום העצמאות, בוקר לח בשנת תרל"ח או בשמו המלא הבלדה על יואל משה סלומון (הבטחנו וקיימנו). מילים: יורם טהרלב, לחן: שלום חנוך. השיר התפרסם בשנת 1970 ומתאר סיור באדמות הסמוכות לכפר אומלבס אשר הוביל לייסודה של המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, פתח תקווה, היא "אם המושבות". ובכך מספר את סיפור היישוב הישן, אותם יהודים שהחליטו בניגוד לנורמה של ההנהגה החרדית, לצאת מארבעת ערי הקודש ולהתיישב בארץ, עוד טרם בוא העלייה הראשונה בשנת 1882 שנת תרל"ח =ה'תרל"ח (5638) לספירה היהודית, 1878 לספירת הנוצרית.
הגרסה הקלאסית של אריק איינשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=0-dISs0PhQg
שלום חנוך ומשה לוי (עדיין מופיעים יחדיו נכון לשבוע שעבר)
https://www.youtube.com/watch?v=jrPcndOPj9E